עכשיו הזמן לספר…

כללי אין תגובות »

כתיבת סיפור חיים, כתיבת ביוגרפיה, מהווה הזדמנות מיוחדת לראות את שהיה, להיזכר ולהזכיר. הזדמנות לשזור את הסיפורים והזיכרונות, לצרף תמונות ולספר לדורות הבאים. הזדמנות להתקרבות, בין דורות, בין אדם לעצמו.

כל אדם הוא עולם ומלואו. אני מגיעה לכל מרואיין בסקרנות ובכבוד, ממתינה שיפתח בפני דלת אל עולמו. העולם המצטייר מן המילים הוא תמיד מרתק ומרגש. זו הזדמנות מיוחדת למי שמספר את סיפור חייו, למשפחתו ולחבריו להיזכר וגם לגלות סיפורים חדשים. הספר הוא מתנה לכולם, אוצר של זיכרונות וסיפורים משפחתיים.

ביחד, ניצור ספר המביא את סיפור החיים החד פעמי של כל אחד ואחת. עם הרבה סבלנות, התרגשות והכרה בחשיבות המעשה של כתיבת הביוגרפיה ותיעוד הזיכרונות. החל משלב ההכרות, הראיונות ועד ההוצאה לאור. אני מרגישה שנפלה בחלקי זכות גדולה להביט על חיים שלמים ומלאים עם אנשים שהגיעו ממקומות שונים וממשפחות שונות. לשמוע ולראות איתם מה חשוב ומה העיקר בהביטם על חייהם. מכל ספר ומכל סיפור אני גם לומדת ומתחדשת.

אני רואה בכתיבת סיפורי החיים שליחות אמיתית. לספר ולהעלות על הכתב את תולדות חיינו כאן. מדוע הגענו לכאן, מאין הגענו ומה עברנו בדרך. סיפורים שהגיע זמנם להשמע.

פגישת הכרות ראשונה, ללא תשלום.

כדאי להכיר לפני שיוצאים יחד למסע כתיבת הספר…

עכשיו הזמן להתקשר, לשאול ולהתרשם.

לפרטים נוספים, לכתיבת סיפור חיים וביוגרפיה, מוזמנים להתקשר אלי גליה מוסנזון – 050-8338699

ליצירת קשר דרך האתר לחצו כאן

לדוגמאות לספרים לחצו כאן

בין הזמנים

כללי אין תגובות »

יש עסקים שהעונה חמה שלהם היא לפני החגים. לפני ראש השנה, לפני פסח. אצלי, כבר למדתי, העונה החמה היא עכשיו, בין יום השואה ליום הזיכרון ליום העצמאות.

הרבה טלפונים, הרבה שאלות, "אנחנו מרגישים שהגיע הזמן לספר את הסיפור של אמא/אבא/סבא/סבתא". לא תמיד זה ממשיך לספר, אבל זה לא משנה. זה זמן להיזכר, זמן להתקרב, זמן להתגעגע.

ואצלי הכווץ' בלב גדל משנה לשנה. ימי השואה והזיכרון היו תמיד משהו שמעבר לסבולת שלי. בגלי צה"ל, פעם אחת נשלחתי לסקר לוויה של חייל ואחר כך כבר ביקשתי שלא. מאז שהפכתי לאמא, סף הזוועות שלי ירד, אלה שאני מסוגלת לספוג.

ועכשיו, עם הסיפורים שאני פוגשת וכותבת, בזמנים האלה הולכים איתי אלה שהם לא ממשפחתי, אבל הם כבר מוכרים לי.

ברוניה, אמא, של אילנה, אילונצ'קה, וגם בת הדודה האהובה, אדית.
אמו של מאיר, חנה, והאח הצעיר, בנו.
אמא ואבא של לוטי, יוליוס ואלה, וכל הדודים, הדודות ובני הדודים שלאורך עמק נהר הריין.
אבא ואמא של מרים, ז'יגה וברטה, והאחות הקטנה בת ה-3.
כל משפחתה של יעל – מאמא, אהרון, אטלה, ליובה, מירלה ומישה.
כמעט כל משפחותיהם של לנה ואלכסנדר.

כולם נכנסו לליבי. וכל סיפור של השרדות הוא יחיד ומיוחד. רגע אחד. איך היה יכול להיות כך, ודווקא קרה אחרת.

זמן אחר

כללי אין תגובות »

clokcבינתיים, חדר אחד בבית זכה לסדר פסח. הפעם התחלתי ממני, ונתתי לעצמי מתנה – סידרתי את חדר העבודה שלי. כל מיני מציאות מצאתי שם, ובתוך סלסלה שבה הבאתי דברים מבית ילדותי והיו לי כל מיני תכנונים לגביהם, מצאתי את השעון של סבא שלי.

פעם, לא יכולתי לישון אם היה לי תקתוק ליד האוזן. אבל עכשיו, כשמאחורי שבע שנים של לילות ללא שינה רציפה, שכללתי מאוד את יכולת ההירדמות שלי. אז יכולתי לקחת את השעון הזה לליד המיטה, למקום שבדיוק היה חסר לי שעון.

המשך »

הראשון שלי

כללי אין תגובות »

זכרון ראשוןיש כאלה שכשאני שואלת אותם מה הזכרון הראשון שלהם, הכי מוקדם, הם שולפים מיד. ללא היסוס. מחכה ומוכן לצאת לאור.

"הזיכרון הכי מוקדם שלי הוא באמת רחוק. אני לא זוכרת הכול, אבל ישנם כמה זיכרונות. הייתי בת ארבע, אולי פחות. גדלתי אצל סבתא שלי, לא הכרתי את אמי ואבי נפטר זמן קצר אחרי לידתי. יצאתי לרחוב לשחק עם עוד ילדה ופתאום באה חברה אחרת שאמא שלה שלחה אותה לחברה ברחוב אחר. שתיהן ברחו ואני נשארתי ברחוב לבד, לא מכירה אף אחד. עזבו אותי לבד. הייתי מבוהלת, אבל הייתה לי תושייה למצוא את הדרך חזרה לפי הדרך בה באתי. סבתא כבר חיכתה ליד השער. היא התחילה לדאוג לי, "איפה אני, איפה הנכדה שלה?", היא ראתה שילדות האחרות חזרו הביתה בלעדיי."

תמיד יש שם רגש שחרוט עמוק בנפש. רגש עז. האם בדרך כלל הרגש הזה הוא חיובי או שלילי? עוד לא לגמרי יודעת, אבל בדרך כלל אני שומעת סיפור, זכרון, של סיטואציה לא קלה. לא רגילה, ולכן היא נזכרת כל כך טוב.

המשך »

גיבורי היום-יום

כללי אין תגובות »

img083הגיעה אלי פניה מבית ברל – לכל מי שתיעד את חייו או חייו של בן משפחה בכתיבה, בצילום – לצרף את סיפורו האישי למאגר הולך ונבנה של סיפורי יומיום של אלה שגרו כאן ב-150 השנים האחרונות:

בימים אלה מקימים בבית ברל מאגר סיפורים, אוסף ייחודי של זיכרונות ועדויות היסטוריות, כתובות, מוקלטות או מצולמות של אנשים ונשים פרטיים, המספרים את סיפורם האישי, שהוא תמיד ייחודי וקולקטיבי כאחד. פרויקט "מנהרת הזמן- בית ברל" מוקדש להיסטוריה של חיי היומיום בארץ ב-150 השנה האחרונות. הוא מתמקד בחייהם של אנשים ונשים, יהודים וערבים, ותיקים, עולים ומהגרים, חילונים ודתיים.

המשך »

בעיניי המפליג

כללי אין תגובות »

ma"כשעלינו לאנייה, כל המיטות היו תפוסות. על האנייה לא היה לנו מקומות לישון בהם. הראשונים שעלו תפסו את כל המיטות שיש. ידעת עם מי אתה הולך לישון אבל לא ידעת עם מי אתה קם… כשחיכינו על הרציף וגם אחר כך, על האוניה, קיבלנו לחם ומרגרינה שהיו כל כך טובים שאי אפשר לתאר את הטעם הטוב שלהם".

כך היא תיארה באוזניי את ההפלגה לארץ, כמה חודשים לאחר סיום מלחמת העולם השנייה. כמה וכמה פעמים הזכירה את טעמם המשובח של הלחם והמרגרינה שקיבלו הפליטים והניצולים שהתקבצו מכל רחבי אירופה על סיפון האוניה. ומכל ההפלגה כולה, זכרה בעיקר את הכניסה לנמל חיפה. זה היה יום חג בארץ והיא התפלאה לראות אנשים שטים בסירות בים. "שאלתי מישהי, 'תגידי, פה מטיילים? פה זה חג?', בשבילנו, זה שאנחנו חיים, כבר היה משהו".

המשך »

גנים של סוחרים

כללי תגובה אחת »

כשאני שקועה במחשבות ובהגיגים – רעיונות וסיעור מוחות קטן ביני לבין עצמי על העסק שלי (מודה, קשה לי לקרוא לזה עסק, נשמע לי קר מדי, עסקי) – פתאום מתחבר אצלי חיבור. הצתה מאוחרת, אני אומרת לעצמי, הרי זה ידוע כבר דורות רבים – אבל עכשיו זה התחבר אצלי, אלי.

oldstoresפגשתי, שאלתי וראיינתי אנשים שעלו מכל מיני מקומות – גרמניה, ארגנטינה, פולין, מרוקו, סלובקיה, עיראק ועוד – וכמעט כולם – פרנסת משפחתם הייתה על המסחר ובתי מלאכה. סוחרי בדים, טקסטיל, מכולת, פונדק דרכים. בערים הגדולות, בעיירות ובאזורי הכפרים. ובעצם, גם לסבא של אמא שלי היה בית מסחר לעצים, לסבא מהצד השני היתה מכולת. המשך »

אופטימיות בלונדינית

כללי אין תגובות »

optiהאפשרות הזו תמיד קיימת – ללמוד מכל מי שאני פוגשת. כבר אמרו חז"לינו – איזהו חכם? הלומד מכל אדם. לא תמיד אני זוכרת ללמוד ממי שעקפה אותי בתור בסופר וגם לא מקרובים יותר…

למזלי, העבודה שלי מזמנת לי הזדמנות מרוכזת ומזוככת ללמוד מכל אדם. מכל אדם שאני פוגשת ומקשיבה לסיפור חייו. למילים שנאמרות, למילים שמהססות ולאלה ששותקות. הרי אני באה כדי להקשיב, כדי לשאול – כך שכל כולי בסיפור והלמידה – היא כבר שם. בילט אין.

להיוודע לסיפור חיים מתחילתו. ההורים, לפעמים גם סבא וסבתא, למקומות, למעשים, לזיכרונות ובעיקר לראיה הזו, שיש בגיל 70-80-90. כנראה שאז הרבה יותר קל לדעת מה עיקר ומה תפל. מה חשוב ומה לא.

לכבוד יומולדת 90 נפגשתי איתה, לכתיבת סיפור חייה. אישה קטנה גדולה, זו קלישאה, אבל מטבען, קלישאות לפעמים גם נכונות. פגישה ראשונה ואני תמיד סקרנית לדעת את מי אפגוש כשתפתח הדלת ואכנס לסיפור חייו של מישהו חדש. כשנפתחה הדלת מבטh נדד מטה, קומתה הנמוכה הפתיעה אותי. אבל בהמשך, נפעמתי מעצמת נשמתה. המשך »

להכנס RSS תגובות RSS פוסטים
WP Theme & Icons by N.Design Studio
התאמה לעברית: We CMS