בעיניי המפליג

ma“כשעלינו לאנייה, כל המיטות היו תפוסות. על האנייה לא היה לנו מקומות לישון בהם. הראשונים שעלו תפסו את כל המיטות שיש. ידעת עם מי אתה הולך לישון אבל לא ידעת עם מי אתה קם… כשחיכינו על הרציף וגם אחר כך, על האוניה, קיבלנו לחם ומרגרינה שהיו כל כך טובים שאי אפשר לתאר את הטעם הטוב שלהם”.

כך היא תיארה באוזניי את ההפלגה לארץ, כמה חודשים לאחר סיום מלחמת העולם השנייה. כמה וכמה פעמים הזכירה את טעמם המשובח של הלחם והמרגרינה שקיבלו הפליטים והניצולים שהתקבצו מכל רחבי אירופה על סיפון האוניה. ומכל ההפלגה כולה, זכרה בעיקר את הכניסה לנמל חיפה. זה היה יום חג בארץ והיא התפלאה לראות אנשים שטים בסירות בים. “שאלתי מישהי, ‘תגידי, פה מטיילים? פה זה חג?’, בשבילנו, זה שאנחנו חיים, כבר היה משהו”.

כשנזכרה, אחרי כמה דקות בשם האוניה, הופתעתי לגלות שזו אותה אוניה בדיוק שעל סיפונה הגיע לארץ אדם אחר איתו כתבתי את זכרונותיו. השם אותו שם, תאריך ההפלגה אותו תאריך, אבל התיאור כל כך אחר, “הים לא קיבל אותנו בחמימות. הוא סער כל הדרך ואנחנו הקאנו נשמתנו. לא יכולתי לחשוב על אוכל. גם לא היה אוכל, היה רק מין לחם מסויה, דומה לצמר גפן…”. וזה רק החלק הקל לעיכול, מתוך תיאורו את אותה הפלגה.

גם הוא סיפר על 500 הנוסעים הלא לגלים שהצליחו לעלות על האוניה, וגם סיפר איך, “היינו רבים, מאות אנשים שבאו מכל מיני מקומות. חילקו לנו כרטיסי עלייה לאוניה ואמרו לנו לקחת את מעט המטלטלין שהיו לנו ולעלות על האוניה. הקפטן הג’ינג’י של האוניה צעק “לא יותר מחמש מאות איש”, אבל עוד הרבה חיכו אנשים למטה על הרציף. מצאנו דרך לעזור לכולם, צעירים שכבר היו על הסיפון התנדבו לרדת ולעזור לנשים ולתינוקות לעלות, הרי סולם החבלים שהוביל לאוניה לא היה יציב. אספנו את כרטיסי העלייה מאלה שכבר היו על האוניה וחילקנו אותם למי שחיכו על הרציף. המבקרים ליד המדרגות גם הם העלימו עין. בסופו של דבר עלו יותר מאלף אנשים על האוניה. חמש מאות לגלים וחמש מאות בלתי לגלים”.

פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *