הראשון שלי

זכרון ראשוןיש כאלה שכשאני שואלת אותם מה הזכרון הראשון שלהם, הכי מוקדם, הם שולפים מיד. ללא היסוס. מחכה ומוכן לצאת לאור.

“הזיכרון הכי מוקדם שלי הוא באמת רחוק. אני לא זוכרת הכול, אבל ישנם כמה זיכרונות. הייתי בת ארבע, אולי פחות. גדלתי אצל סבתא שלי, לא הכרתי את אמי ואבי נפטר זמן קצר אחרי לידתי. יצאתי לרחוב לשחק עם עוד ילדה ופתאום באה חברה אחרת שאמא שלה שלחה אותה לחברה ברחוב אחר. שתיהן ברחו ואני נשארתי ברחוב לבד, לא מכירה אף אחד. עזבו אותי לבד. הייתי מבוהלת, אבל הייתה לי תושייה למצוא את הדרך חזרה לפי הדרך בה באתי. סבתא כבר חיכתה ליד השער. היא התחילה לדאוג לי, “איפה אני, איפה הנכדה שלה?”, היא ראתה שילדות האחרות חזרו הביתה בלעדיי.”

תמיד יש שם רגש שחרוט עמוק בנפש. רגש עז. האם בדרך כלל הרגש הזה הוא חיובי או שלילי? עוד לא לגמרי יודעת, אבל בדרך כלל אני שומעת סיפור, זכרון, של סיטואציה לא קלה. לא רגילה, ולכן היא נזכרת כל כך טוב.

“הזיכרון הראשון שלי הוא מגיל שלוש-ארבע. עד גיל ארבע הייתי ילדה יחידה. אני זוכרת יפה ובכעס. לאמא שלי היה חוש הומור שלא במקום. כשהייתי בת ארבע, לפני שאחי נולד, כבר הייתה מוכנה המיטה שלו. אמא שאלה אותי “את רוצה לראות את אחיך הקטן? בואי, אראה לך אותו”, והוא עוד בכלל לא נולד. היא הרימה אותי והמיטה הייתה ריקה. זה הרגיז אותי מאד. אני כעסתי מאד. היא לא הייתה חינוכית. זה בער בי הרבה זמן. אני זוכרת עוד דברים שעשתה, אך זה היה הבולט. סידרו אותי, זה באמת כאב לי. פה עשו לי עוול.”

עד כמה הזכרון שלי מספר עלי, עד כמה הוא מחובר לסיפור חיי? האם הוא אמיתי, או שזוהי פרשנות שלנו לאירוע שהיה חשוב בשבילנו.

ומה אגיד אני, שרוב זכרונות הילדות שלי כנראה אוחסנו במגירה עמוקה ונעולה? יש זכרונות שהם בעצם תמונות שאני זוכרת ומחברת להם את הסיפור שאני יודעת שהיה סביבם. אבל זכרון ראשון באמת הוא אולי רק מגיל שמונה או תשע, נוסעים באוטו שלנו, פיאט 124 למי שתוהה, ביער ירושלים כשאחרינו רודף נהג מונית שהתעצבן על משהו. זה היה מפחיד. אני מניחה שיותר מעניין לשאול איפה כל שאר הזכרונות…

פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *