בין הזמנים

יש עסקים שהעונה חמה שלהם היא לפני החגים. לפני ראש השנה, לפני פסח. אצלי, כבר למדתי, העונה החמה היא עכשיו, בין יום השואה ליום הזיכרון ליום העצמאות.

הרבה טלפונים, הרבה שאלות, “אנחנו מרגישים שהגיע הזמן לספר את הסיפור של אמא/אבא/סבא/סבתא”. לא תמיד זה ממשיך לספר, אבל זה לא משנה. זה זמן להיזכר, זמן להתקרב, זמן להתגעגע.

ואצלי הכווץ’ בלב גדל משנה לשנה. ימי השואה והזיכרון היו תמיד משהו שמעבר לסבולת שלי. בגלי צה”ל, פעם אחת נשלחתי לסקר לוויה של חייל ואחר כך כבר ביקשתי שלא. מאז שהפכתי לאמא, סף הזוועות שלי ירד, אלה שאני מסוגלת לספוג.

ועכשיו, עם הסיפורים שאני פוגשת וכותבת, בזמנים האלה הולכים איתי אלה שהם לא ממשפחתי, אבל הם כבר מוכרים לי.

ברוניה, אמא, של אילנה, אילונצ’קה, וגם בת הדודה האהובה, אדית.
אמו של מאיר, חנה, והאח הצעיר, בנו.
אמא ואבא של לוטי, יוליוס ואלה, וכל הדודים, הדודות ובני הדודים שלאורך עמק נהר הריין.
אבא ואמא של מרים, ז’יגה וברטה, והאחות הקטנה בת ה-3.
כל משפחתה של יעל – מאמא, אהרון, אטלה, ליובה, מירלה ומישה.
כמעט כל משפחותיהם של לנה ואלכסנדר.

כולם נכנסו לליבי. וכל סיפור של השרדות הוא יחיד ומיוחד. רגע אחד. איך היה יכול להיות כך, ודווקא קרה אחרת.

פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *