החיים שלנו הם שרשרת של אירועים, חוויות, מפגשים, יחסים. כל מה שעברנו, שלמדנו, ששמענו, שספגנו במודע או שלא במודע – עיצב את מי שאנחנו ואת חיינו.
איך אנחנו רואים את מה שעברנו? האם זו הדרך היחידה להתייחס לכל מה שעברנו?
אני יכולה לספר את הסיפור שלי ככה:
כשהייתי בת 13 וקצת, אבא שלי שם קץ לחייו. זה היה הניסיון השלישי והפעם הוא הלך עד הסוף. נשארתי עם אמא שלי ואחותי, הפכתי למבוגר האחראי בבית. אני יכולה לומר שבבת אחת איבדתי את ילדותי, את אבי ואת אמי, ששקעה באבל, בכעס ובאובדן שלה. למדתי לסמוך רק על עצמי, למדתי שאני לבד.
ואני יכולה לספר את הסיפור שלי גם ככה:
כשהייתי בת 13 וקצת, עברה המשפחה שלי אסון, משבר שפירק אותה. בתוך הקושי הנורא שחוויתי למדתי להיות עצמאית, למדתי להיות רגישה, להיות בתשומת לב רבה למצב רוחם של האנשים סביבי, לא הייתה לי ברירה. אני מודה לדחף הגדול והלא מובן מאליו שתמיד תמיד פעם ופועם בי – לרצות שיהיה טוב יותר. גם אם בדרך הגעתי למקומות שבמבט לאחור לא הייתי רוצה שבנותי יגיעו אל כאלה – היום אני יודעת שהכל הוא חלק מהמסע שלי אל הנקודה בה אני נמצאת עכשיו. שלמה איתי ועם חיי.
בסיפור חיינו יכולים להיות הכאבים הכי גדולים שלנו – אבל תמיד גם יהיו בו אוצרות ומתנות. אולי לפעמים הן לא נראים, לא גלויים או בכלל לא נתפסים אצלנו כאוצר – אבל הם שם. מחכים להתגלות.
לאחר שריפאתי את סיפור חיי ואותי, ונגעתי בחייהם של אחרים – יש בי רצון להביא את הריפוי הזה לעוד ועוד אנשים.
במהותו הריפוי הזה הוא ריפוי היחסים הכי חשובים שלנו – עם עצמנו.