לא פעם מגיעה אלי לקליניקה מיגרנה.
לרוב היא בת לוויה לאשה. יש ביניהן קשר ארוך, לפעמים עשרות שנים.
הגיל יכול להיות שונה, המצב המשפחתי, המקצוע. הסיפור המשפחתי אחר, הנקודה בה התחילו המיגרנות יכולה להיות שונה.
אבל הסיפור הוא כמעט תמיד זהה:
למיגרנה יש מסר ברור: תעצרי. תנוחי. תרפי. תורידי משא מהכתפיים. הגיע הזמן שתדאגי גם לעצמך.
לפעמים מרוב עומס קשה לשמוע מה המיגרנה אומרת בכלל.
לפעמים, גם כששומעים את הבקשה לעצירה, למנוחה – עדיין קשה מאוד לעצור ולנוח. להרפות.
כי אפילו אם ברור שהחיים מבקשים להוריד עומס – הרבה פעמים זה לא מצליח לקרות כי יש כוחות חזקים יותר שפועלים בנו. חזקים יותר מהבקשה למנוחה.
למשל, אמונה עמוקה שרק אם אני מתאמצת ועובדת מאוד מאוד קשה אני אצליח. אז איך אני יכולה להרשות לעצמי לעצור, לנוח?
או, אמונה עמוקה שלדאוג לעצמי זה אגואיסטי, זה אומר שלא אכפת לי מהילדים שלי, אז איך אני יכולה להרשות לעצמי לדאוג לעצמי ולנוח?
הצעד הראשון זה להוציא לאור, להעלות למודע, את כל אותם דפוסים ואמונות ששומרים עלינו שלא ננוח. מבחינתם – הם באמת שומרים עלינו. שומרים עלינו שלא נכשל, שנמשיך להצליח, שלא נתפס כאגואיסטיות, ככאלהשלא אכפת להן מאף אחד.
השלב הבא זה השלב שאני קוראת לו "עדכון גרסה" – ללמוד ולהאמין שכבר אין צורך באותם מנגנונים ששומרים עלינו מלנוח, מלהרפות, ובמקומם ליצור אמונות חדשות ומיטיבות.
אם תקשיבו למיגרנה שלכם (או לכל מחלה או כאב כרוני אחר) – מה היא אומרת לכם?