קרה לכן פעם שהכנסתן לפה אוכל מקולקל, משהו שעבר זמנו? אני מניחה שתוך שבריר שניה מרגע שהמח קלט שהדבר הזה לא ראוי למאכל זה כבר היה בחוץ. זה קרה לי פעם עם אפרסמון שנראה תמים. תוך שניה הוא נורה החוצה. בעעעע. אין סיכוי שהיינו בולעים אוכל מקולקל בכוונה תחילה. לא?
אבל מה לגבי המחשבות שלנו?
כמה פעמים יצא לכן לחשוב מחשבות מרעילות, "מקולקלות", כמו –
- אני לא מספיק
- אני יותר מדי
- אני לא בסדר
- אני כזאת דפוקה
- איזה מטומטם אני
כשהמחשבות המקולקלות האלה עוברות לנו בראש, אנחנו לא ממהרות וממהרים לירוק אותן החוצה. להיפך, יש לנו נטיה ללעוס ולעכל אותן שוב ושוב. להאמין להן.
העניין שכל המחשבות האלה, זה כמו להסתובב בעולם עם קלקול קיבה תמידי. להסתובב עם משקולת שקשורה לרגל. כל דבר הרבה יותר קשה, מעייף ונראה בלתי אפשרי אם זה מה שאני חושבת על עצמי, לא?
לפעמים בקליניקה שואלות אותי – זה אפשרי? להפסיק את המחשבות האלה? להפסיק להאמין להן? להפוך להיות בעדי ל נגדי?
ונכון שאי אפשר להבטיח – אבל אני רואה את זה קורה שוב ושוב ושוב – איך המחשבות האלה מאבדות מכוחן, מנחיצותן. וכמו שנירק אוכל מקלוקל, גם נפסיק להאמין למחשבות מרעילות.
זה לגמרי לגמרי אפשרי.