השיחה שאנחנו מנהלים בינינו לבין עצמנו, המילים שאנחנו אומרים לעצמנו, לרוב כבר מתוך הרגל, יש לה כמה מאפיינים.
אם נשים לב, למשך יום-יומיים-שבוע לשיחה הפנימית המתנהלת בתוכנו, נגלה שאנחנו ממש לא מחדשים, לא מקוריים בכלל. לרוב רצים אצלנו בראש אותן מילים, אותן מחשבות, אותם נושאים – שוב ושוב ושוב. אולי לפעמים התוכן קצת משתנה, אבל רוח הדברים היא דומה.
והמילים האלה, המחשבות, שרצות במעגלים בראש, אם נקשיב להן טוב – נגלה שלרוב הן מעורבבות היטב היטב עם מילים ששמענו כשהיינו קטנים. ערבוב כל כך טוב, עד שנדמה לנו שזה רק שלנו, המחשבות והמילים האלה.
ובערבוב הזה יש את מה ששמענו, וחסר מה שלא שמענו. לפעמים המילים שלא שמענו, משמעותיות אפילו יותר מאלה ששמענו.
למשל, הקול הזה, שיכול להיות מונח בבסיסן של כל כך הרבה התרחשויות בחיים: "הכל בסדר".
הקול שמאפשר לנו לצאת בבטחון אל העולם, מאפשר לנו לנסות, להצליח, לטעות, לנסות שוב.
בסיס של בטחון להתנהל עליו בעולם.
ואם הקול הזה חסר ברפרטואר הקולות שמוטבעים בנו, יהיה שם פחד במקומו. פחד מדברים חדשים – כי כל חידוש טומן בתוכו חוסר ודאות, פחד להשמיע את הקול שלנו, פחד לנסות, פחד לעשות, פחד להצליח ופחד לטעות.
כשאנחנו לא מכירים את הקול הזה, בין מבחר הקולות שמדברים בתוכנו, אפשר להתחיל ליצור אותו.
בהתחלה הוא ירגיש נטע זר במערכת. לא מוכר ולא אמין.
אבל ככל שנתאמן בו, נאמין יותר שהוא אמת. הקול הזה יוטמע בתוכנו יותר ויותר.