כשאנחנו לא יודעים מה אנחנו רוצים

במשך שנה וחצי ניסיתי לדמיין בעיני רוחי משהו שמאוד רציתי שיקרה. ולא הצלחתי.
ידעתי שאני רוצה שינוי ממה שעכשיו, אבל לא הצלחתי לראות תמונה ברורה של מה שאני רוצה, לא הצלחתי למצוא את המילים שיתארו את מה שאני רוצה. נאדה.
כמו מסך שלג בטלוויזיה (עוד יש כאלה?).

וכשהגיעה סוף סוף התבהרות – מה בדיוק אני רוצה – וביטאתי את זה אפילו בקול, ברור, הבנתי (שוב) שהרצון היה שם תמיד.
זה לא שלא ידעתי מה אני רוצה, אלא פחדתי לבטא באמת את כל מה שאני רוצה. כי התחבאו שם בפנים פחד וחוסר אמונה שאמרו שאין סיכוי לקבל את כל זה, זה מוגזם מדי לצפות שכל זה יתגשם. אני לא מאלה שקורים להם דברים כאלה. אז התמונה הייתה מטושטשת, כי בכל מקרה אין סיכוי שזה יקרה.
מה שנקרא, too good to be true.
ובכל זאת, ככל שחיזקתי את האמונה שלי בעצמי ואת האמונה שבאמת מגיע לי טוב – רק אז נהיה מקום לרצון הזה להתגלות במלואו. פתאום הוא יצא, בקול, כל כולו.

המנגנון הזה מתגלה שוב ושוב, ולפעמים צריך סבלנות ואורך רוח לקלף את הקליפות, את החומות ששומרות על הרצון האמיתי שלנו. הוא נמצא שם בפנים. מחכה לנו.