במהלך סשנים של EFT (טפינג) אנחנו מעלים ומדברים את הג‘יפה. את כל המחשבות הקטנוניות והמתחשבנות, את כל הפחדים, את הבושה, את האשמה, את הספק, את מה שאנחנו באמת חושבת על עצמנו, על הפער בין הבפנים לבין החוץ.
ואפילו משתדלים לדבר את זה בשפה שהיא כמה שיותר זהה לשפה הפנימית שלנו, זו שבה אנחנו מדברים בה בינינו לבין עצמנו. כל מה שאנחנו אומרים לעצמנו עלינו, על אחרים ועל העולם.
והרבה פעמים עולה השאלה – גם בתוך סשן אני רואה את העיניים המופתעות, המהססות – כדאי להכנס לתוך זה עד כדי כך? זה לא מגדיל את השלילי? מקבע אותו, מביא אותו לקדמת הבמה? אז זהו, שקורה בדיוק ההפך.
- יש לגיטימציה להגיד הכל, גם את כל הדברים שלא נעים לנו מעצמנו שאנחנו עדיין חושבים או מרגישים או אומרים. כבר בזה יש הקלה גדולה – אין צורך להסתיר, אין צורך להתבייש. כמויות האנרגיה שאנחנו עלולים לבזבז על על בושה ואשמה והסתרה יכולות להיות עצומות. מכירה מקרוב מאוד.
- בשונה משיחה רגילה – בסשן EFT הכל נאמר תוך כדי תיפוף בקצות האצבעות על נקודות שהן קצוות של מרידיאנים. ההנחה היא – הנחה שמוכחת שוב ושוב במציאות – שכל בעיה או עניין שיש לנו – מקורם בחסימה אנרגטית כלשהי בגוף, טראומה. טראומה יכולה להיות גם בסיטואציות ”קטנות“ – מישהו צחק עלי כשדיברתי מול הכיתה בכיתה ג‘, למשל. ומאז בכל פעם שצריך לדבר מול קהל או רק מחשבה על כך – הגוף נכנס למצב השרדותי של Fight \ Flight \ Freeze. וכך נוצרת הבעיה. באמצעות התיפוף על קצות המרידיאנים תוך כדי דיבור על הבעיה – מופעלת האמיגדלה במוח – החלק שאחראי על אותה תגובה של Fight \ Flight \ Freeze – והטראומה \חסימה נפתחות ונרפאות. זה נשמע מוזר, אבל זה קורה.
- אחרי שמנקים את כל אותן מחשבות שליליות – שבעצם הן לא באמת שליליות כי הן נוצרו פעם, מזמן, כדי לשמור עלינו מלחוות טראומות דומות נוספות – אז מתפנה מקום להכניס משהו חדש שאנחנו בחורים ורוצים.
לואיז היי, האמא של ההצהרות החיוביות, נשאלה פעם אם זה לא בעייתי ב-EFT – שמדברים את כל הדברים השליליים. היא ענתה: כדי לנקות את החדר צריך לראות את הלכלוך. בדיוק כך.